אימונים ואומנות לחימה
הרב יניב חניאבניסןתשעד02/04/2014
שאלה:
שלום הרב, 1) יש בעיה ללכת להתאמן במכון כושר מעורב? 2) יש בעיה ללכת לאימונים של אומנות לחימה מסוימת בשביל הגנה עצמית? למשל איגרוף תאילנדי?
תשובה:
1. ישנה בעיה ללכת למכון כושר מעורב, במקומות הללו יש חוסר צניעות מובנה, לבוש מאוד מינימלי של גברים ונשים, מצבי ריצה, כפיפות וכו' ואסור להסתכל על נשים במצבים כאלו.2. לא, זה אפילו טוב לגוף ולנפש, מלבד ההגנה העצמית
תשובות נוספות בנושא-
יחסי אישות
ממש ממש לא, להיפך, על פי ההלכה אסור שיהיה שום דבר חוצץ בין הבעל לאשתו, שניהם צריכים להיות לא לבושים לחלוטין.
ממש ממש לא, להיפך, על פי ההלכה אסור שיהיה שום דבר חוצץ בין הבעל לאשתו, שניהם צריכים להיות לא לבושים לחלוטין.
כיסוי ראש
שלום רב,
אני שמח מאוד שהתחלת ללכת עם כיסוי, זה ללא ספק צעד חשוב ומרכזי והתקדמות גדולה בחיים.
באופן כללי, החיוב ללכת עם כיסוי ראש נלמד מהביטויים בשיר השירים, שבהם משבח הדוד את כלתו בנושא השיער.כו כל הדברים שמופיעים שם, גם לגבי כיסוי ראש לומדים מכך חז"ל שיש בגילוי הראש משום "ערווה", או במילים אחרות, מקום יפה באישה שיש להצניעו. אומנם בכיסוי ראש יש משהו מיוחד, שהוא אסור בגילוי רק לנשואות ולא לרווקות.
מכאן אנו מגיעים לעצם העניין של צניעות, שהוא רחב מאוד (בשיעורי האמונה של שורש הקדשתי לכך הרבה שיעורים). בגדול, ההבנה היא שהאדם הוא בעיקר יצור פנימי. החיצונית שלו היא "מקרית" וחולפת, ופנימיותנו היא המהות האמיתית שלנו. הבעיה היא שהחיצוניות גם מאוד קורצת, והאדם מטבעו נמשך לבחינה חיצונית של המציאות, נמשך אחריה ופעמים רבות הופך אותה לעיקר. בדורנו הדבר בולט פי כמה... כי האדם הפך את ההחצנה לדבר מאוד מרכזי, בספר שלי אני מביא דוגמא מהקניונים היום, פעם כשהאדם היה מייצר "דקלים מפלסטיק" הוא היה טורח להסוות את זה, היום, הדקלים מפלסטיק ואנחנו יודעים את זה, ולא רואים בזה בעיה. אנשים בוחרים בני זוג רק לפי מראה חיצוני... וכן הלאה. ההחצנה הפכה לדרך חיים של ממש. ההחצנה הזו מסווה פעמים רבות את התוך, אנחנו שופטים לעניין ולא לפנימיות שהיא האמת. כמו שאמר טדי קולק- "עשית ולא פרסמת לא עשית...."
אם הדבר נכון רוב הדברים בעולם, הרי שהוא נכון פי כמה לגבי זוגיות. ההחצנה היא אוייב האהבה האמיתית, עד כדי כך שכשאני רואה זוג שטורח ל"הראות לכולם", כמה הם אוהבים, מחובקים, מסתכלים זה על זה בערגה, ברור לי שיש להם בעיה פנימית בזוגיות, ככל שאתה מוחצן יותר ביחס הזוגי, אתה פחות פנימי. לכןף התורה מקפידה מאוד על הקשר האינטימי בין בני זוג, על שמירת יחסי האהבה בתוך המסגרת של בני הזוג, על שמירת גילוי החיבה למסגרת הפרטית... הדבר מחזק את הקשר בכמה מובנים- הן במובן של הפיכתו למשהו מיוחד של בני הזוג בלבד, והן במובן של גילויים פנימיים יותר, של חשיפת האישיות, כי ההחצנה אינה חשובה כלל. (לדוגמא, כדי להסביר את דברי: נניח שבעל מסויים רוצה להראות לכל העולם שהוא אוהב את אשתו, כאשר הוא מקרין זאת כלפי כולם, הרי שהוא יכול לעשות הרבה דברים שאינם אמיתיים, כי הוא רוצה שכולם ידעו. אולם כאשר הוא והיא לבד, הרי שגילויי החיבה הם הרבה יותר אמיתיים, כי הדברים הלא אמיתיים נעלמים, והאישה יודעת שכל אמירה שלו היא היא שלה בלבד ולפיכך אמיתית יותר).
הדברים נכונים לגבי כל הדברים שבצניעות, אבל לגבי כיסוי ראש נכונים פי כמה, כי השיער הוא עניין של הזוג בלבד, השיער הוא כל כך חשוב, עד שאי אפשר להפוך אותו לנחלת הכלל, אלא לעניינו של הזוג בלבד, מה שהיה עד אתמול "משותף" הופך עתה לפרטי ושלנו בלבד. יש בזה אמירה חשובה על הזוגיות שלנו, על מה שיש רק לנו במשותף, בלי אחרים.
הקב"ה יעזור לך להתמיד בקבלה שקבלת על עצמך (וזה לא קל...)
שלום רב,
אני שמח מאוד שהתחלת ללכת עם כיסוי, זה ללא ספק צעד חשוב ומרכזי והתקדמות גדולה בחיים.
באופן כללי, החיוב ללכת עם כיסוי ראש נלמד מהביטויים בשיר השירים, שבהם משבח הדוד את כלתו בנושא השיער.כו כל הדברים שמופיעים שם, גם לגבי כיסוי ראש לומדים מכך חז"ל שיש בגילוי הראש משום "ערווה", או במילים אחרות, מקום יפה באישה שיש להצניעו. אומנם בכיסוי ראש יש משהו מיוחד, שהוא אסור בגילוי רק לנשואות ולא לרווקות.
מכאן אנו מגיעים לעצם העניין של צניעות, שהוא רחב מאוד (בשיעורי האמונה של שורש הקדשתי לכך הרבה שיעורים). בגדול, ההבנה היא שהאדם הוא בעיקר יצור פנימי. החיצונית שלו היא "מקרית" וחולפת, ופנימיותנו היא המהות האמיתית שלנו. הבעיה היא שהחיצוניות גם מאוד קורצת, והאדם מטבעו נמשך לבחינה חיצונית של המציאות, נמשך אחריה ופעמים רבות הופך אותה לעיקר. בדורנו הדבר בולט פי כמה... כי האדם הפך את ההחצנה לדבר מאוד מרכזי, בספר שלי אני מביא דוגמא מהקניונים היום, פעם כשהאדם היה מייצר "דקלים מפלסטיק" הוא היה טורח להסוות את זה, היום, הדקלים מפלסטיק ואנחנו יודעים את זה, ולא רואים בזה בעיה. אנשים בוחרים בני זוג רק לפי מראה חיצוני... וכן הלאה. ההחצנה הפכה לדרך חיים של ממש. ההחצנה הזו מסווה פעמים רבות את התוך, אנחנו שופטים לעניין ולא לפנימיות שהיא האמת. כמו שאמר טדי קולק- "עשית ולא פרסמת לא עשית...."
אם הדבר נכון רוב הדברים בעולם, הרי שהוא נכון פי כמה לגבי זוגיות. ההחצנה היא אוייב האהבה האמיתית, עד כדי כך שכשאני רואה זוג שטורח ל"הראות לכולם", כמה הם אוהבים, מחובקים, מסתכלים זה על זה בערגה, ברור לי שיש להם בעיה פנימית בזוגיות, ככל שאתה מוחצן יותר ביחס הזוגי, אתה פחות פנימי. לכןף התורה מקפידה מאוד על הקשר האינטימי בין בני זוג, על שמירת יחסי האהבה בתוך המסגרת של בני הזוג, על שמירת גילוי החיבה למסגרת הפרטית... הדבר מחזק את הקשר בכמה מובנים- הן במובן של הפיכתו למשהו מיוחד של בני הזוג בלבד, והן במובן של גילויים פנימיים יותר, של חשיפת האישיות, כי ההחצנה אינה חשובה כלל. (לדוגמא, כדי להסביר את דברי: נניח שבעל מסויים רוצה להראות לכל העולם שהוא אוהב את אשתו, כאשר הוא מקרין זאת כלפי כולם, הרי שהוא יכול לעשות הרבה דברים שאינם אמיתיים, כי הוא רוצה שכולם ידעו. אולם כאשר הוא והיא לבד, הרי שגילויי החיבה הם הרבה יותר אמיתיים, כי הדברים הלא אמיתיים נעלמים, והאישה יודעת שכל אמירה שלו היא היא שלה בלבד ולפיכך אמיתית יותר).
הדברים נכונים לגבי כל הדברים שבצניעות, אבל לגבי כיסוי ראש נכונים פי כמה, כי השיער הוא עניין של הזוג בלבד, השיער הוא כל כך חשוב, עד שאי אפשר להפוך אותו לנחלת הכלל, אלא לעניינו של הזוג בלבד, מה שהיה עד אתמול "משותף" הופך עתה לפרטי ושלנו בלבד. יש בזה אמירה חשובה על הזוגיות שלנו, על מה שיש רק לנו במשותף, בלי אחרים.
הקב"ה יעזור לך להתמיד בקבלה שקבלת על עצמך (וזה לא קל...)
מעבר במקום שחיישנים מדליקים אור
אכן, מותר להיכנס בשבת לחדר מדרגות ולעבור בפרוזדורים שנדלקים בהם אורות ע״י חישנים של עין אלקטרונית ובתנאי שלא יהנה מהתאורה ושאין לו דרך אחרת לעבור.
כיון שכמעט כל הבתי מלונות היום מצוידים בעין אלקטרונית המדליקה אור ושאר מכשירים אלקטרוניים בעת שאדם עובר מולם יש לברר אם מותר לשבות במקום כזה. ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כג הלכה סה) החמיר לאסור כיון שזהו דרך הדלקתו, אכן ישנם הרבה פוסקים שהקלו וכמו שנלמד להלן.
וכיון שיש בדבר זה עיקולי ופשורי, מימינים ומשמאלים, וסוגיה זו נוגעת בכמה יסודות בעניני שבת ראיתי מעט להאריך על מנת להבינה כדבעי.
ובתחילת דברינו נבאר שאם המקום חשוך לחלוטין, אזי העובר שם ודאי נהנה מההדלקה ולכן צריך להימנע, אלא אם כן יעשה כל שביכלתו שלא מלהנות מהאור, וכגון שיעצום עיניו וילך כך או שיחכה עד שהאור יכבה ואז ימשיך לדרכו.
ואם אין המקום חשוך לגמרי אלא מואר מעט גם ללא הדלקת האור מותר לילך שם כיון שיכל ללכת גם ללא האור, ויש לדון רק אם מותר לעבור שם לכתחילה בידעו שהאור ידלק.
והנה הגאון הרב שמואל ווזנר (שו״ת שבט הלוי ח״ג סימן מא, ח״ט סימן סט) התיר ללכת ברחובות העיר אף על פי שנדלקת שם התאורה מכיון שאין כוונתו להדלקה ועובר שם כהולך לתומו, ומלאכת שבת הנעשית אינה מתייחסת אליו בכהאי גוונא, וז״ל: ''אבל כשאדם אינו עושה כלום ממש, והולך לדרכו לפי תומו, ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה, אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיוצא בזה. בזה פשיטא, שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק וכיוצא בזה, שאין אנו מצרפים הליכתו הרגילה לתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה.''
גם הרב חנוך דוב פדווא בשו״ת חשב האפוד (ח״ג סימן פג) נשאל בזה והעלה להקל לעובר אורח שיודע בעוברו מחוץ לבית מסויים שהאור נדלק בו, ואף שהיה לנו לאסור זאת משום פסיק רישא אף שאין כוונתו להדליק האור, מכיון שיש בזה כמה טעמים לשבח להקל, והוא על פי שני שיטות בראשונים שאף שכל אחת מהן בעצמה נדחתה מהלכה בהצטרף זו לזו יש להקל. הדיעה האחת היא שיטת הערוך (הובא בתוספות שבת קג), שהיקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה, והתוספות שם חלקו עליו ואסרו, והובאו השיטות הנ״ל בשולחן ערוך (או״ח סימן שכ סעיף יח). איברא דנראה מדברי השו״ע שהחמיר כשיטת התוספות, אכן ברור שחומרתו היא רק מדרבנן, ונבאר ב״ה הנפקא מינה בזה.
ושיטה השניה היא דעת הרשב״א (שבת קז, א המובא במג״א סימן שטז אות יח), בענין הנועל לשמור את ביתו וצבי בתוכו, שאף על פי שעל ידי כן ניצוד הצבי ודעתו לצוד גם הצבי אכתי מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ולהלכה נראה שהמג״א החמיר בזה, אלא מלשונו שסיים וכתב דאין להקל משמע שלא דוחה את דעת הרשב״א לגמרי אלא רק הכריע שעדיף שלא להקל כמותו. ואם כן בהצטרף שני השיטות הנ״ל כתב החשב האפוד שאפשר להקל, וסבר שאף התוספות יודו בזה כיון שהחמירו רק מדרבנן, לכן ניתן לצרף את דעת הרשב״א להקל. זאת ועוד, שההולך ברחוב ודאי אין לו שום קשר עם ההדלקה וגם אינו מתכוין לכך, והוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, ולכן אם קשה לו להימנע מלעבור דרך שם יש להקל, והגר״ע יוסף בחזון עובדיה (שבת ח״ו עמוד קנו) הביא את דעת החשב האפוד והסכים עמו להלכה.
וראיתי לבחון את דברי הרשב״א במקורותם ולראות האם אכן ניתן לשייכו לנידון דידן.
איתא בתלמוד ירושלמי (שבת פי״ג ה״ו) היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ומהא למד הרשב״א שהתירו לכתחילה לנעול ביתו על מנת לשמור את ביתו והצבי שבתוכו, ואף שיודע הוא קודם שסגר את הפתח שהיה בביתו צבי, ובלבד שלא יתכוין לנעול על מנת לשמור את הצבי לבדו, אלא רק אם מתכוין גם לשמור את הבית. והר״ן והרמב״ן (הובא בשלטי הגבורים שבת לח,א מדפי הרי״ף) חלקו עליו ותמהו שהרי בודאי העושה כן עובר על איסור תורה של מלאכת צידה. וברור שאין להתיר אם כוונתו היא גם לשמור את ביתו שהרי זה הוא בדיוק הדין של פסיק רישא שאסור, וכגון החותך ראש התרנגולת וכוונתו לשחק עם הראש ולא להרוג את התרנגולת שודאי הדבר אסור. ולכן הסבירו את כוונת הירושלמי אחרת, והיא שיש להתיר לסגור ביתו רק אם אינו יודע שיש בתוכו צבי, והחידוש לשיטתם הוא שאחר שסגר את דלת ביתו ומצא בתוכו צבי, אין עליו חיוב לפתוח את ביתו.
ובאמת דברי רשב״א אלו שהתיר לנעול דלת ביתו ביודעו שיש שם צבי הניצוד מרפסי איגרא, ומצווה ליישבם דמה שנא זה מכל פסיק רישא דמחמירים בו.
ומצאנו כמה דרכים בפוסקים לישב דעת הרשב״א:
א. השלטי הגיבורים דלעיל תחילה הסביר את פשטות דעת הרשב״א שפסיק רישא אינו אסור אלא בעושה מעשה ואינו מתכוין לעשות עמו דבר היתר, אולם אם מתכוין במעשיו גם לדבר היתר אזי אפילו שמתכיון במעשיו גם לדבר איסור המעשה מותר. ולבסוף כתב ללמוד חידוש מדברי הרשב״א בקל וחומר שאם ניתן לעשות מעשה שיש בו איסור בלא הפסיק רישא יהיה מותר לעשותו גם על ידי הפסיק רישא, וז״ל: "כל מעשה שאפשר לעשות זולת פסיק רישא אז אפילו עביד אותו אפילו בפסיק רישא שרי כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישא״.
ובאמת שהקושיות על הרשב״א נישארות פתוחות ועל פניו לא נראה שיש בדברי השלטי גיבורים מזור לזה.
ב. והאבנ״ז (סימן קצד) חילק בין מלאכת צד לשאר מלאכות וביאר שצידת הצבי הנ״ל נחשבת כגרמא, ואין אנו אוסרים צידה אם אינו עושה מעשה בגוף הצבי אלא שהצבי נכנס לבית מעצמו. והוכיח זאת מדברי הרא״ש (ב״ק פ״ח ס״ג) בהדקיא באנדרונא, דדוקא בהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו חייב, אבל אם נכנס מאליו וסגר הדלת פטור, ופסק כן הש״ע (חו״מ סי’ תכ סי״א). וסברתו בנויה על פי דברי הגמרא (ב״ק ס, א) שאמרה שהזורה ורוח מסייעתו הוי גרמא ולכן לגבי נזיקין פטור ואף על פי כן חייב בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשחשב לעשות כן נתקיימה מחשבתו. ואם כן גם הכא שסגר הדלת בפני הצבי הוי גרמא ואין לאסור זאת אלא אם כן כל כוונתו היתה לצוד הצבי בלבד.
ושוב כתב האבני נזר (או״ח סי’ קפט סק״ז): ״ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור, דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה, ואפילו הוצאה מרשות לרשות שנשתנה במה שהוא ברשות אחר, אבל צידה אין שום שינוי בגוף החיה, רק אצל האדם שנעשה ברשותו וכו’״. ועל פי דברים אלו במאור השבת (ח״ד עמוד רט) רצה להסביר את הרשב״א שפסיק רישא אינו אסור אלא כשנעשה שינוי במעשה וכגון בפסיקת ראש התרנגול שאף שאין מתכוין להרגו אולם ההריגה נעשית בעל כרחו, מה שאין כן בצידה שאין נעשה שום שינוי בדבר הניצוד, שהצבי הניצוד הרי כמות שהיה ורק שאינו יכול לצאת את הבית, ורק בשינוי קל שכזה דיבר הרשב״א ולא בשינוי שנעשה בגוף הדבר. ולכן העלה שדין הרשב״א הוא רק במלאכת צידה, אכן יש לעיין בדברי האבני נזר מהאיסור לפרוס מחצלת על גבי כורת אם כונתו לצוד (סימן שטז סעיף ד) ואף שאינו עושה מעשה בידים להכניס תחילה הדבורים לכורת, וכן האיסור לסגור תיבה שיש בה זבובים, שהוא מעשה צידה דממילא, והט״ז כתב שיש לאסור זאת אם יודע שיש בתיבה זבובים, ורק היקל לסגור כשאינו יודע שיש שם זבובים משום ספק פסיק רישא (הגהות רע״א סי’ שטז סי״א).
וכנ״ל הסביר גם הרב שמעון שקופ את דברי הרשב״א (כתובות סימן ד’): "ונראה להוסיף טעם לדבר זה מה שחידש הרשב"א לענין צידה לחלק בין שאר מלאכות דבצידה שאינו עושה מעשה בגוף בע"ח לצודו בכה"ג על ידי נעילת דלת והוה רק כגורם אלא דמלאכה זו נעשה בכה"ג וכעין דאמר ר"א בב"ק דף ס לענין זורה ורוח מסייעתו יעו"ש בכה"ג אין פ"ר וגם כוונה משותפת לא מחשיבו להקרא על מעשה נעילת דלת לשם מלאכת צידה אם לא שעושה בכוונה לשם צידה גרידא ובלא"ה אין שם המעשה מתחשבת על שם צידה ודו"ק".
ג. גם הגאון רב שמעון שקופ (כתובות סימן ד’) חילק בין מלאכת צד שאין שינוי בהחיה הניצודת לשאר מלאכות שעושות שינוי בדבר הנפעל, וכתב: "ולענ"ד נראה דהרשב"א מחלק בין מלאכת צידה לשאר מלאכות דבמלאכת חורש המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע וכן בנטילת נשמה כן וכל כה"ג אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר דהרי לא עשה שום שינוי בהצבי אלא המעשה שעושה שיהי ניצוד זהו מלאכת הצידה ומשו"ה כשעשה הנעילת דלת בשביל מטרה אחרת ג"כ אז אין הנעילה מעשה צידה ומה שהוא ניצוד ממילא אינה צידה
ד. הבן איש חי (רב פעלים ח״א או״ח סימן כג ד״ה ועוד נ״ל) כתב שכוונת הרשב״א היא שמותר לעשות דבר שאין ניכר ממעשיו שיש בו גם משום מלאכה, וז״ל: "הרשב״א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מינכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשומרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואע״פ שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נתברר ונרגש מגוף הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס״ל אע״פ שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עיקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר, מה שאין כן בבהרת הנה האיסור נראה להדיה במעשה הקציצה כי אנחנו רואין אותו קוצץ בהרת, ואע״פ שהוא עושה מצות מילה גם כן ומתכוין גם בעבור זה, מאי אהני לן זה מאחר שהוא קוצץ בהרת להדיה ומתכוין לכך.
ובזה ניחא לתרץ בעד הרשב״א מה שיש להקשות עליו עוד מכמה דברים שהם דבר שאינו מתכוין שנזכרים בגמרא ופרט אותם הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת (פרק א' הלכה ה'), דברים המותרים לעשותן בשבת וכו', כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, וכו' ורוחץ אדם ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יתכוין להשיר השער, וכו' וכן פרצה דחוקה וכו' ע"ש, וקשא להרשב"א אפילו אם יתכוין בכל הני לחפור חריץ ולעקור עשבים ולהשיר שער ולהשיר צררות וכו' מה בכך, מאחר שהוא מתכוין גם כן לדבר המותר. ובזה החילוק שכתבתי יבא נכון דבכל זה שאני משום דמעשה האיסור נעשית להדיה בלי שום תפונה, דהא קא חזינן לפנינו שהוא חופר ותולש ומשיר שער וצרורות, וכיון דהאיסור נראה להדיא במעשיו, לכך אם יתכוין לאיסורא, אע"ג דמתכוין נמי להיתרה אסור כי בזה יודה הרשב"א. ובזה יתורץ על הרשב"א קושיא שיש להקשות לפי סברתו, ממ"ש גבי כלאים מוכרי כסות מוכרים כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו', וכן מצינו במבריח מן המכס דאסרו בלובש, אפילו אם כוונתו בעבור הברחת המכס דוקא, וכנזכר בשו"ע יו"ד סי' ש"א, ובזה נתקשיתי בסברת הרשב"א אך במה שכתבתי יבא נכון, דהכא נמי האיסור נראה להדיא שאנחנו רואין הכלאים עליו, וזה ברור". עכ"ל.
ה. והנה במרכבת המשנה (פרק י’ מהלכות שבת הלכה יז) ביאר באופן דומה לרב פעלים הנ״ל וכתב שמלאכת צידה שאינה פעולה מורגשת בידים דומיא דחרישה וזריעה, אך בהרהורא תליא מילתא.
ו. כמה אחרונים חידשו שדעת הרשב״א שבאיסור של פסיק רישא הוא רק אם בפעולתו ישנם שני כוונות שונות וכגון הגורר כסא מטה וספסל שיש לו כוונה לגרור ולא לחרוש ולכן אין כוונת הגרירה מבטלת את כוונת החרישה, אולם בנועל הדלת יש כוונה אחת בלבד והיא לשמור את הבית וכל אשר בו, וזה כולל גם כן את הצבי. וזה לשון הכלכלת שבת (דיני מלאכת שבת סימן ו’): ״ולפע"ד אין להקשות להרשב"א מגורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכווין לעשות חריץ (ביצה דכ"ג ב'), אף דג"כ מתכוון לאיסור והיתר אסור, וכ"כ במסוכריית' דנזייתא, אסור להדוקי ביומא טבא (שבת קי"א א') אף דמתכוון וודאי נמי לפקק החבית, וכ"כ מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון מפני החמה וגשמים (פסחים דכ"ו ב') אף דמתכוון נמי להתר להראות להקונה מדתו, נ"ל דהנהו כולהו שאני, דההתר והאיסור הם ב' מיני פעולות, לפיכך מדמתכוון לפעולת האיסור אסור, משא"כ בנועל לשמור הבית, ומתכוון נמי לנעול בעד הצבי, בפעולת האיסור פתיחא בי' ג"כ ענין התר, דשמירה אחת עולה לכאן ולכאן.״
ז. החפץ חיים (מחנה ישראל פרק לא אות ב בהערות) כתב לבאר דברי הרשב״א באופן מחודש שמחשבת צידת הצבי הינה רק ריבוי בשיעורים ולכן מותר, וראה מה שכתבו על דבריו בשו״ת ארץ צבי (סימן עה) ובשו״ת מנחת יצחק (ח״ה סימן לו).
אכן, מותר להיכנס בשבת לחדר מדרגות ולעבור בפרוזדורים שנדלקים בהם אורות ע״י חישנים של עין אלקטרונית ובתנאי שלא יהנה מהתאורה ושאין לו דרך אחרת לעבור.
כיון שכמעט כל הבתי מלונות היום מצוידים בעין אלקטרונית המדליקה אור ושאר מכשירים אלקטרוניים בעת שאדם עובר מולם יש לברר אם מותר לשבות במקום כזה. ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כג הלכה סה) החמיר לאסור כיון שזהו דרך הדלקתו, אכן ישנם הרבה פוסקים שהקלו וכמו שנלמד להלן.
וכיון שיש בדבר זה עיקולי ופשורי, מימינים ומשמאלים, וסוגיה זו נוגעת בכמה יסודות בעניני שבת ראיתי מעט להאריך על מנת להבינה כדבעי.
ובתחילת דברינו נבאר שאם המקום חשוך לחלוטין, אזי העובר שם ודאי נהנה מההדלקה ולכן צריך להימנע, אלא אם כן יעשה כל שביכלתו שלא מלהנות מהאור, וכגון שיעצום עיניו וילך כך או שיחכה עד שהאור יכבה ואז ימשיך לדרכו.
ואם אין המקום חשוך לגמרי אלא מואר מעט גם ללא הדלקת האור מותר לילך שם כיון שיכל ללכת גם ללא האור, ויש לדון רק אם מותר לעבור שם לכתחילה בידעו שהאור ידלק.
והנה הגאון הרב שמואל ווזנר (שו״ת שבט הלוי ח״ג סימן מא, ח״ט סימן סט) התיר ללכת ברחובות העיר אף על פי שנדלקת שם התאורה מכיון שאין כוונתו להדלקה ועובר שם כהולך לתומו, ומלאכת שבת הנעשית אינה מתייחסת אליו בכהאי גוונא, וז״ל: ''אבל כשאדם אינו עושה כלום ממש, והולך לדרכו לפי תומו, ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה, אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיוצא בזה. בזה פשיטא, שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק וכיוצא בזה, שאין אנו מצרפים הליכתו הרגילה לתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה.''
גם הרב חנוך דוב פדווא בשו״ת חשב האפוד (ח״ג סימן פג) נשאל בזה והעלה להקל לעובר אורח שיודע בעוברו מחוץ לבית מסויים שהאור נדלק בו, ואף שהיה לנו לאסור זאת משום פסיק רישא אף שאין כוונתו להדליק האור, מכיון שיש בזה כמה טעמים לשבח להקל, והוא על פי שני שיטות בראשונים שאף שכל אחת מהן בעצמה נדחתה מהלכה בהצטרף זו לזו יש להקל. הדיעה האחת היא שיטת הערוך (הובא בתוספות שבת קג), שהיקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה, והתוספות שם חלקו עליו ואסרו, והובאו השיטות הנ״ל בשולחן ערוך (או״ח סימן שכ סעיף יח). איברא דנראה מדברי השו״ע שהחמיר כשיטת התוספות, אכן ברור שחומרתו היא רק מדרבנן, ונבאר ב״ה הנפקא מינה בזה.
ושיטה השניה היא דעת הרשב״א (שבת קז, א המובא במג״א סימן שטז אות יח), בענין הנועל לשמור את ביתו וצבי בתוכו, שאף על פי שעל ידי כן ניצוד הצבי ודעתו לצוד גם הצבי אכתי מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ולהלכה נראה שהמג״א החמיר בזה, אלא מלשונו שסיים וכתב דאין להקל משמע שלא דוחה את דעת הרשב״א לגמרי אלא רק הכריע שעדיף שלא להקל כמותו. ואם כן בהצטרף שני השיטות הנ״ל כתב החשב האפוד שאפשר להקל, וסבר שאף התוספות יודו בזה כיון שהחמירו רק מדרבנן, לכן ניתן לצרף את דעת הרשב״א להקל. זאת ועוד, שההולך ברחוב ודאי אין לו שום קשר עם ההדלקה וגם אינו מתכוין לכך, והוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, ולכן אם קשה לו להימנע מלעבור דרך שם יש להקל, והגר״ע יוסף בחזון עובדיה (שבת ח״ו עמוד קנו) הביא את דעת החשב האפוד והסכים עמו להלכה.
וראיתי לבחון את דברי הרשב״א במקורותם ולראות האם אכן ניתן לשייכו לנידון דידן.
איתא בתלמוד ירושלמי (שבת פי״ג ה״ו) היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ומהא למד הרשב״א שהתירו לכתחילה לנעול ביתו על מנת לשמור את ביתו והצבי שבתוכו, ואף שיודע הוא קודם שסגר את הפתח שהיה בביתו צבי, ובלבד שלא יתכוין לנעול על מנת לשמור את הצבי לבדו, אלא רק אם מתכוין גם לשמור את הבית. והר״ן והרמב״ן (הובא בשלטי הגבורים שבת לח,א מדפי הרי״ף) חלקו עליו ותמהו שהרי בודאי העושה כן עובר על איסור תורה של מלאכת צידה. וברור שאין להתיר אם כוונתו היא גם לשמור את ביתו שהרי זה הוא בדיוק הדין של פסיק רישא שאסור, וכגון החותך ראש התרנגולת וכוונתו לשחק עם הראש ולא להרוג את התרנגולת שודאי הדבר אסור. ולכן הסבירו את כוונת הירושלמי אחרת, והיא שיש להתיר לסגור ביתו רק אם אינו יודע שיש בתוכו צבי, והחידוש לשיטתם הוא שאחר שסגר את דלת ביתו ומצא בתוכו צבי, אין עליו חיוב לפתוח את ביתו.
ובאמת דברי רשב״א אלו שהתיר לנעול דלת ביתו ביודעו שיש שם צבי הניצוד מרפסי איגרא, ומצווה ליישבם דמה שנא זה מכל פסיק רישא דמחמירים בו.
ומצאנו כמה דרכים בפוסקים לישב דעת הרשב״א:
א. השלטי הגיבורים דלעיל תחילה הסביר את פשטות דעת הרשב״א שפסיק רישא אינו אסור אלא בעושה מעשה ואינו מתכוין לעשות עמו דבר היתר, אולם אם מתכוין במעשיו גם לדבר היתר אזי אפילו שמתכיון במעשיו גם לדבר איסור המעשה מותר. ולבסוף כתב ללמוד חידוש מדברי הרשב״א בקל וחומר שאם ניתן לעשות מעשה שיש בו איסור בלא הפסיק רישא יהיה מותר לעשותו גם על ידי הפסיק רישא, וז״ל: "כל מעשה שאפשר לעשות זולת פסיק רישא אז אפילו עביד אותו אפילו בפסיק רישא שרי כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישא״.
ובאמת שהקושיות על הרשב״א נישארות פתוחות ועל פניו לא נראה שיש בדברי השלטי גיבורים מזור לזה.
ב. והאבנ״ז (סימן קצד) חילק בין מלאכת צד לשאר מלאכות וביאר שצידת הצבי הנ״ל נחשבת כגרמא, ואין אנו אוסרים צידה אם אינו עושה מעשה בגוף הצבי אלא שהצבי נכנס לבית מעצמו. והוכיח זאת מדברי הרא״ש (ב״ק פ״ח ס״ג) בהדקיא באנדרונא, דדוקא בהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו חייב, אבל אם נכנס מאליו וסגר הדלת פטור, ופסק כן הש״ע (חו״מ סי’ תכ סי״א). וסברתו בנויה על פי דברי הגמרא (ב״ק ס, א) שאמרה שהזורה ורוח מסייעתו הוי גרמא ולכן לגבי נזיקין פטור ואף על פי כן חייב בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשחשב לעשות כן נתקיימה מחשבתו. ואם כן גם הכא שסגר הדלת בפני הצבי הוי גרמא ואין לאסור זאת אלא אם כן כל כוונתו היתה לצוד הצבי בלבד.
ושוב כתב האבני נזר (או״ח סי’ קפט סק״ז): ״ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור, דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה, ואפילו הוצאה מרשות לרשות שנשתנה במה שהוא ברשות אחר, אבל צידה אין שום שינוי בגוף החיה, רק אצל האדם שנעשה ברשותו וכו’״. ועל פי דברים אלו במאור השבת (ח״ד עמוד רט) רצה להסביר את הרשב״א שפסיק רישא אינו אסור אלא כשנעשה שינוי במעשה וכגון בפסיקת ראש התרנגול שאף שאין מתכוין להרגו אולם ההריגה נעשית בעל כרחו, מה שאין כן בצידה שאין נעשה שום שינוי בדבר הניצוד, שהצבי הניצוד הרי כמות שהיה ורק שאינו יכול לצאת את הבית, ורק בשינוי קל שכזה דיבר הרשב״א ולא בשינוי שנעשה בגוף הדבר. ולכן העלה שדין הרשב״א הוא רק במלאכת צידה, אכן יש לעיין בדברי האבני נזר מהאיסור לפרוס מחצלת על גבי כורת אם כונתו לצוד (סימן שטז סעיף ד) ואף שאינו עושה מעשה בידים להכניס תחילה הדבורים לכורת, וכן האיסור לסגור תיבה שיש בה זבובים, שהוא מעשה צידה דממילא, והט״ז כתב שיש לאסור זאת אם יודע שיש בתיבה זבובים, ורק היקל לסגור כשאינו יודע שיש שם זבובים משום ספק פסיק רישא (הגהות רע״א סי’ שטז סי״א).
וכנ״ל הסביר גם הרב שמעון שקופ את דברי הרשב״א (כתובות סימן ד’): "ונראה להוסיף טעם לדבר זה מה שחידש הרשב"א לענין צידה לחלק בין שאר מלאכות דבצידה שאינו עושה מעשה בגוף בע"ח לצודו בכה"ג על ידי נעילת דלת והוה רק כגורם אלא דמלאכה זו נעשה בכה"ג וכעין דאמר ר"א בב"ק דף ס לענין זורה ורוח מסייעתו יעו"ש בכה"ג אין פ"ר וגם כוונה משותפת לא מחשיבו להקרא על מעשה נעילת דלת לשם מלאכת צידה אם לא שעושה בכוונה לשם צידה גרידא ובלא"ה אין שם המעשה מתחשבת על שם צידה ודו"ק".
ג. גם הגאון רב שמעון שקופ (כתובות סימן ד’) חילק בין מלאכת צד שאין שינוי בהחיה הניצודת לשאר מלאכות שעושות שינוי בדבר הנפעל, וכתב: "ולענ"ד נראה דהרשב"א מחלק בין מלאכת צידה לשאר מלאכות דבמלאכת חורש המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע וכן בנטילת נשמה כן וכל כה"ג אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר דהרי לא עשה שום שינוי בהצבי אלא המעשה שעושה שיהי ניצוד זהו מלאכת הצידה ומשו"ה כשעשה הנעילת דלת בשביל מטרה אחרת ג"כ אז אין הנעילה מעשה צידה ומה שהוא ניצוד ממילא אינה צידה
ד. הבן איש חי (רב פעלים ח״א או״ח סימן כג ד״ה ועוד נ״ל) כתב שכוונת הרשב״א היא שמותר לעשות דבר שאין ניכר ממעשיו שיש בו גם משום מלאכה, וז״ל: "הרשב״א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מינכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשומרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואע״פ שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נתברר ונרגש מגוף הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס״ל אע״פ שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עיקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר, מה שאין כן בבהרת הנה האיסור נראה להדיה במעשה הקציצה כי אנחנו רואין אותו קוצץ בהרת, ואע״פ שהוא עושה מצות מילה גם כן ומתכוין גם בעבור זה, מאי אהני לן זה מאחר שהוא קוצץ בהרת להדיה ומתכוין לכך.
ובזה ניחא לתרץ בעד הרשב״א מה שיש להקשות עליו עוד מכמה דברים שהם דבר שאינו מתכוין שנזכרים בגמרא ופרט אותם הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת (פרק א' הלכה ה'), דברים המותרים לעשותן בשבת וכו', כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, וכו' ורוחץ אדם ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יתכוין להשיר השער, וכו' וכן פרצה דחוקה וכו' ע"ש, וקשא להרשב"א אפילו אם יתכוין בכל הני לחפור חריץ ולעקור עשבים ולהשיר שער ולהשיר צררות וכו' מה בכך, מאחר שהוא מתכוין גם כן לדבר המותר. ובזה החילוק שכתבתי יבא נכון דבכל זה שאני משום דמעשה האיסור נעשית להדיה בלי שום תפונה, דהא קא חזינן לפנינו שהוא חופר ותולש ומשיר שער וצרורות, וכיון דהאיסור נראה להדיא במעשיו, לכך אם יתכוין לאיסורא, אע"ג דמתכוין נמי להיתרה אסור כי בזה יודה הרשב"א. ובזה יתורץ על הרשב"א קושיא שיש להקשות לפי סברתו, ממ"ש גבי כלאים מוכרי כסות מוכרים כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו', וכן מצינו במבריח מן המכס דאסרו בלובש, אפילו אם כוונתו בעבור הברחת המכס דוקא, וכנזכר בשו"ע יו"ד סי' ש"א, ובזה נתקשיתי בסברת הרשב"א אך במה שכתבתי יבא נכון, דהכא נמי האיסור נראה להדיא שאנחנו רואין הכלאים עליו, וזה ברור". עכ"ל.
ה. והנה במרכבת המשנה (פרק י’ מהלכות שבת הלכה יז) ביאר באופן דומה לרב פעלים הנ״ל וכתב שמלאכת צידה שאינה פעולה מורגשת בידים דומיא דחרישה וזריעה, אך בהרהורא תליא מילתא.
ו. כמה אחרונים חידשו שדעת הרשב״א שבאיסור של פסיק רישא הוא רק אם בפעולתו ישנם שני כוונות שונות וכגון הגורר כסא מטה וספסל שיש לו כוונה לגרור ולא לחרוש ולכן אין כוונת הגרירה מבטלת את כוונת החרישה, אולם בנועל הדלת יש כוונה אחת בלבד והיא לשמור את הבית וכל אשר בו, וזה כולל גם כן את הצבי. וזה לשון הכלכלת שבת (דיני מלאכת שבת סימן ו’): ״ולפע"ד אין להקשות להרשב"א מגורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכווין לעשות חריץ (ביצה דכ"ג ב'), אף דג"כ מתכוון לאיסור והיתר אסור, וכ"כ במסוכריית' דנזייתא, אסור להדוקי ביומא טבא (שבת קי"א א') אף דמתכוון וודאי נמי לפקק החבית, וכ"כ מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון מפני החמה וגשמים (פסחים דכ"ו ב') אף דמתכוון נמי להתר להראות להקונה מדתו, נ"ל דהנהו כולהו שאני, דההתר והאיסור הם ב' מיני פעולות, לפיכך מדמתכוון לפעולת האיסור אסור, משא"כ בנועל לשמור הבית, ומתכוון נמי לנעול בעד הצבי, בפעולת האיסור פתיחא בי' ג"כ ענין התר, דשמירה אחת עולה לכאן ולכאן.״
ז. החפץ חיים (מחנה ישראל פרק לא אות ב בהערות) כתב לבאר דברי הרשב״א באופן מחודש שמחשבת צידת הצבי הינה רק ריבוי בשיעורים ולכן מותר, וראה מה שכתבו על דבריו בשו״ת ארץ צבי (סימן עה) ובשו״ת מנחת יצחק (ח״ה סימן לו).
אובדת עצות
שלום רב,
השאלה שלך מורכבת ותלויה בהמון פרטים שאותם אינני יודע (כמו בגרותכם הנפשית, מהות היחסים שלכם עם הוריכם וכדומה).
אבל, אני חושב שאין מקום לדחות את החתונה. הקשיים שתעמדו בניהם רק ילכו ויתרבו, ילכו ויגדלו ולא תמצאו את עצמכם בתוך הקושי.
צריך למצוא דרך לשכנע את ההורים בחשיבות החתונה המוקדמת יותר. אני בטוח שהם רוצים רק את טובתכם ולכן אחרי שתסבירו להם שהחלטתכם סופית ושאתם לא רוצים לדחות את החתונה יותר מידי- אני בטוח שהם יסיכמו. למעשה, ראיתי הרבה מקרים בעבר שזה עבד. גם לפי הנהגת חז"ל אנו מוצאים שאין לעכב חתונה יותר מידי, שזה לא בריא לזוג ולא בריא לחתונה. אני לא חושב שאתם צריכים למרוד בהורים, או להילחם, אתם צריכים למצוא את הדרך לשכנע ולהתקדם. בסופו של דבר ההורים שלכם יבינו את חשיבות העניין.
את כל זה אני כותב מתוך הבנה שההורים שלכם אכן מקבלים את עצם החתונה, אם ישנה בעיה אחרת- זה יהיה קשה הרבה יותר.
שלום רב,
השאלה שלך מורכבת ותלויה בהמון פרטים שאותם אינני יודע (כמו בגרותכם הנפשית, מהות היחסים שלכם עם הוריכם וכדומה).
אבל, אני חושב שאין מקום לדחות את החתונה. הקשיים שתעמדו בניהם רק ילכו ויתרבו, ילכו ויגדלו ולא תמצאו את עצמכם בתוך הקושי.
צריך למצוא דרך לשכנע את ההורים בחשיבות החתונה המוקדמת יותר. אני בטוח שהם רוצים רק את טובתכם ולכן אחרי שתסבירו להם שהחלטתכם סופית ושאתם לא רוצים לדחות את החתונה יותר מידי- אני בטוח שהם יסיכמו. למעשה, ראיתי הרבה מקרים בעבר שזה עבד. גם לפי הנהגת חז"ל אנו מוצאים שאין לעכב חתונה יותר מידי, שזה לא בריא לזוג ולא בריא לחתונה. אני לא חושב שאתם צריכים למרוד בהורים, או להילחם, אתם צריכים למצוא את הדרך לשכנע ולהתקדם. בסופו של דבר ההורים שלכם יבינו את חשיבות העניין.
את כל זה אני כותב מתוך הבנה שההורים שלכם אכן מקבלים את עצם החתונה, אם ישנה בעיה אחרת- זה יהיה קשה הרבה יותר.
יעקב אבינו
חז"ל ורש"י במקום שואלים גם הם את השלאה הזו התשובה שהם מביאים היא שיעקב פחד שמה יגרום החטא, כלומר- שהוא אולי חטא ולכן ההבטחה לא תתקיים, או שכל החסדים שהקב"ה עשה איתו מיעטו את זכויותיו.
חז"ל ורש"י במקום שואלים גם הם את השלאה הזו התשובה שהם מביאים היא שיעקב פחד שמה יגרום החטא, כלומר- שהוא אולי חטא ולכן ההבטחה לא תתקיים, או שכל החסדים שהקב"ה עשה איתו מיעטו את זכויותיו.
מנין בבית הקברות?
לא חובה לומר קדיש על הקבר, נהוג לבקר בבית העלמין עם המשפחה הקרובה ולומר את הקדיש בבית כנסת.
לא חובה לומר קדיש על הקבר, נהוג לבקר בבית העלמין עם המשפחה הקרובה ולומר את הקדיש בבית כנסת.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
